כתב : סורין לייזרוביץ
הרגע הזה שבו מרגישים ניצוצות של אדרנלין מתפרצים וזורמים לכל הגוף, את האנדורפינים מבעבעים לתוך הדם ומעוררים בגוף תחושות של ריחוף, של חיות, כמו סם טבעי שדבר לא יכול להשתוות אליו, הוא רגע שאין לו מחיר. אבל ממש כמו סם, גם לאדרנלין יכולות להיות השלכות הרסניות.
למרות שלאדרנלין יש ייעוד חשוב בגוף, והוא לעזור באגירת חמצן לשם בניית הכוח, הוא יכול גם להתגלות כקטלני ולפגוע במוטוריקה העדינה של הגוף. ואיפה זה פוגש אותנו בנהיגת השטח? כשהנהג מחליט ללחוץ בחוזקה על הגז, או לשחרר את הרגל לחלוטין מהדוושה ולאבד את השליטה על קצב זרימת המנוע.
נהיגת שטח יכולה להוציא מהנהג בקלות את הצד המאצ'ואיסטי והלא זהיר שבו, זה שרוצה להוכיח לכל החבר'ה שהוא יודע לשלוט גם במצבים חסרי שליטה, שאין נהג טוב ממנו גם בתנאי שטח סבוכים ומאתגרים, שאין אתגר שהוא לא יכול לצלוח.
הפעולות הלא זהירות הן טריגרים לקבלת פידבקים חיוביים כמו: "איזה נהג מדהים אתה" או "איך עברת יפה את המהמורה הזו". העידודים והמחמאות הופכים להיות ממכרים, והנהג ממתין לצרוך אותם, כל פעם להעלות עוד קצת את המינון, כמו סם לווריד. לאט- לאט ממקדים את תשומת הלב במחמאות האלו, עד שהמבט יורד לגמרי מהמסלול ועובר בכמיהה למחמיאים.
ואם כל זה לא מספיק, תוך כדי מתנהלת תחרות סמויה בין הנהגים במסלול. אם אחד לא מצליח לעקוף את השני, מתחילה להתעורר בו בושה, וזה מדרבן אותו להגביר מהירות ולשעוט קדימה, לפעמים ללא מעצורים, עד שלבסוף הוא מתעקל יחד עם שיפוע הצד המסוכן ומסיים עם דיפרנציאל שבור במקרה הטוב. על גג הרכב במקרה הרע.
חבריי היקרים, כל מה שכתבתי לכם כאן הוא מניסיוני האישי. אלו הן שגיאות שאני עשיתי בעבר, כי לצערי לא היה מי שיאמר לי את מה שאני אומר לכם עכשיו. למדתי את זה בדרך הקשה, דרך צלעות שבורות, צלקות, כמה שיניים שעפו… דרך באמת קשה. את הדברים האלו אני רושם לכם, משפחת השטח האינסופית שלי, כדי שתלמדו מהטעויות שלי ותשמרו על עצמכם!
נהיגה בטוחה לכולם, סורין.
